לפני כמה חודשים, נתקלתי בעדכון של Tal Brosh, אישה אהובה שהכרתי בעקיפין, בו נכתב שביחד עם Erez Melzer אדם משכמו ומעלה, וקבוצת אנשים שתצטרף אליהם, הם מוציאים ויוצאים למסע של שבוע בהרי הקרפטים ברומניה. מסע שלפעמים מאתגר את גבולות היכולת הפיזית, מסע שמאפשר לבחון את הדרך שלך, לשמוע תובנות מהאחרים ולחוות גם את הדרך של מי שלידך. 

הישראלי היפה. הכי בפשטות, אחד עשר איש היינו, ועל כל אחד ואחת מהסובבים אותי בקלות אוכל לומר שהיופי הפנימי ורמות העומק הרגשיות, האפילו לרוב אפילו על הקסם שלהם מבחוץ. 

שמעתי הרבה סיפורים של צמיחה מתוך משבר, של רצון לבחור בטוב ובנכון, גם כשבחוץ סוער. 

אנשים שכיף להעביר איתם גם את הרגעים הקטנים, לבשל ביחד במטבח, להקרע מצחוק כשאומרים את המילה "צנובר", לעשות צ'י קונג ביחד או לשבת ליד האח בסלון הבקתה.

בסוף- זה הכל אנשים, ואלו שהיו שם איתי, לגמרי עשו עבורי את המסע.

בסוף, זה הכל אנשים. מעניין לראות שכמעט לא משנה באיזה מקום אתה בחיים, כמה ותק צברת על פני האדמה ומה הספקת לעשות- בסוף כולנו הבאנו נושאים דומים, משפחה, עבודה, זוגיות, ילדים… כל כך קל היה להתחבר לתכנים שהאנשים הביאו איתם, בעיקר כי היתה פתיחות גדולה, יכולת לתת וגם לקבל מתובנות הסביבה, ובעיקר- הרבה לקיחה של אחריות אישית על מה שקורה לך.

אישה חכמה אחת יעצה לי לא לחשוב שאני סופרמן, וללמוד לדעת לקבל את היד המושטת לעזרה. 

זה לא תמיד קל, לפעמים קל יותר לסמוך על היכולות של עצמך. בשבוע הזה, היד המושטת היתה כל כך טבעית ונכונה; בין אם זה בסנדוויצ'ים האישיים בבוקר- שכל מי שהכין אותם תמיד חשב על כל הפרטים הקטנים וההעדפות של כל אחד; בחלקים הפיזיים המאתגרים יותר במהלך השבוע- בטיפוס לגובה, באומגות ובפארק החבלים, שהביאו אותי לא פעם כמעט לקצה גבול היכולת הפיזית, אבל תמיד היה מי ששלח יד לעזור, שהסביר איך עוברים את מה שנראה לפעמים בלתי עביר, או שפשוט חייך ועזר להמשיך קדימה

כל המבוגרים היו ילדים קודם (אבל אחדים זוכרים זאת). (הנסיך הקטן)

לפעמים צריך ללכת רחוק כדי לזכור מה מחכה לך בבית. 

אשה חכמה אחרת, יעצה לי לשים לב שאני אוספת כוחות גם לעצמי, ולא להתמקד בעיקר בילדים- ודימתה את זה לכך שגם כשיורדות מסכות חמצן בזמן חירום בטיסה, המבוגר צריך לשים לו את המסיכה ראשון ואז לדאוג למסכות החמצן לילדים.

השבוע הזה היה בשבילי מסיכת חמצן מצויינת, שבוע של השקעת זמן בעצמי, זמן של שקט, זמן של המון המון טבע במיטבו, זמן של פריקה וגם של חיבור. זמן שאפשר להקשיב לאחרים, לתת להם מעצמך ולקבל לא פחות.

זמן שאפשר לי לחזור הביתה אסופה ומהודקת יותר, עם לא מעט תובנות חדשות ומקומות שאפשרו חישוב מסלול מחדש.